יומן מסע אמריקאי ספטמבר אוקטובר 200822-23/10/2008 ירושלים- South Ryegate
זה כמו טיסה לירח. כמה הכנות צריך בשביל טיול של שלושה שבועות במאה ה-21 ? בגדים,דרכונים, תרופות , לבוש חם לבוש קר, לבוש יפה, נעליים נוחות, נעליים יפות, כפכפים, מצלמה, מחשב, מפות, תרופות, רשימת טלפונים, כרטיסי טיסה, העתקים של ההוא ושל הזה. זה לא נגמר. אבל בסוף, אחרי שמוניות "נשר" לא עונים בטלפון דווקא היום, אנחנו יושבים במטוס, אחדים מאיתנו בהתקף חרדה, בלי להגיד שמות, ושמעון פרס במחלקה ראשונה, נוסע לדבר באו"ם או משהו. בדיוטי פרי לא ראו מאיתנו הרבה חיר, רק כמה שוקולדים שיהיה מה להביא לחבר'ה מהעבודה. טסים, טסים, טסים, טסים, טסים, טסים וטסים. טוב, כבר היינו באמריקה כמה פעמים, אבל הפעם זה נראה בלתי-נגמר במיוחד. לידנו יושבת פסיכולוגית יהודיה אמריקאית הגרה בניו יורק (שמה טרי אם אני לא טועה) שקושרת איתנו שיחה בענייני ציונות ועוד דברים, נחמדה נחמדה, אבל מה עם לישון קצת בלילה ?
ניוארק שדה חמוד כרגיל, נקי מסודר ולא צפוף בשעות האלה של הבוקר. התברברות ראשונה בשדות זרים : מסתבר שלא מספיק לקרוא מה כתוב בשלטים ולא מזיק לשאול איפה ההשכרות של הרכבים. המונורייל האוטומטי שמוביל אותנו בין הטרמינלים של ניוארק. סובל אותנו בשתיקה המופרעת רק בהודעותיו המוקלטות המודיעות ברמקול יבש על הגעה לטרמינל זה או אחר. מגיעים בסופו של דבר למרכז ההשכרה של חברת DOLLAR ומלמדים את הפקיד איפה זה ה- TAPPAN ZEE BRIDGE ואיך מאייתים את זה. יוצאים לדרך בעזרתו המבלבלת של ה-GPS המקומי, וכשלומדים להכיר את מגבלותיו, חוזרים לנווט בשיטה המסורתית שמסתברת כטובה ביותר. אשתי היקרה מוכתרת כנווטת-על, שמרוב לחיצות ודבקות במטרה, שוכחת שיש גם נוף שצריך להסתכל עליו אם כבר הגענו עד כאן. בחיפושינו אחר סופרמרקט ודומיו אנו יורדים מדי פעם מהכביש הראשי, וחזקה עלינו שאנו חוזרים אליו בכיוון הלא נכון ונאלצים לנסוע עד המחלף הבא כדי להחליף כיוון. פעם אחת זה אפילו קורה על הגשר המוזכר למעלה, תרגיל שעולה לנו ב-4.5 דולרים נוספים של TOLL מיותר. רעבע געלט כבר אמרנו ? ה-GPS משתתק בגלל תקלה בשקע המצית, וטוב שכך. שועטים לפי הצעותיו של דייויד, אחרי שחוצים בפעם האחרונה את ה-TAPPAN ZEE , עלMerritt Pkwy בקונטיקט ואח"כ על כביש 91 צפונה חוצים את כל מסצ'וסטס צפונה עד ורמונט ועדיין על 91 עד מפגשו עם 302 המוביל ל-South Ryegate מקום מושבם של רוזי ודייויד. אנחנו במירוץ נגד השעון כי רוצים להספיק להגיע לפני חושך וגם צריך לתדלק, סופרמרקט כבר אמרנו ? ואמריקה זה אמריקה, המרחקים כאן זה לא ירושלים ת"א. בהחלט לא. הנוף פה מתחיל לקיים את התקוות שנתלו בו, שהרי לשם כך נתכנסנו, יערות בלתי נגמרים עם עלים המשנים את צבעם מירוק לצהוב לכתום וורוד ואדום, נחלים קטנים, שכל אחד יכול להכיל 10-15 ירדנים שלנו ויותר, בתי עץ בלבן עם גג אפור או חום-אדום הניצבים בקרחת יער מדושאת בירוק עם או בלי בריכה לידו. ושלווה שחודרת אליך מתוך הנוף ומתיישבת בתוך המוח. תודה לאלוהי הינקים. מה יותר מתאים מלפתוח את הרדיו על תחנה של מוזיקת קאנטרי ולשעוט צפונה כשמשמאלך השמש השוקעת ומסביבך יערות עבותים בגוונים ללא ספור ומים עד שכואב בעיניים ? מגיעים לצומת של 302 וכאמור, אין קליטה סלולרית. התנסות ראשונה להפעם עם טלפון ציבורי מקומי בתוך דיינר/מיני מרקט של תחנת הדלק, ודייויד בא לאסוף אותנו אל מחוז חפצנו. השקט כואב באזניים והירוק בעיניים.
הבית של האבלסונים נמצא על צלע הגבעה ודייויד מבקש את סליחתנו ומנסה לנצל את דקות האור שנשארו להספיק עוד לעבוד באסם שבחצר שהפך לאטלייה . הוא מפסל שם בעץ. רוזי משרוולת ארוחת ערב עם מרק כרובית, ותירס מתוק-מתוק שנקטף כנראה היום. מגלים שאפשר להתחבר לאינטרנט בקלות עם הנתב האלחוטי, אין שמחה גדולה מזו... מתחיל להיות קצת קריר ודייויד מביא כמה בולי עץ מהחצר ומסיק את התנור שנמצא בסלון. פסטורליה במיטבה. רוזי משויצה במקינטוש שלה משמיעה לנו ג'ז ומראה הרצאות וידאו שמצאה ברשת. תה,מקלחת, ונופלים שדודים. ואללה יום ארוך, 24+7 , צריך לאסוף כוחות להמשך.
לילה טוב !
יום רביעי 24/9/2008 וורמונט
הג'ט לג עדיין מככב אבל מתחילים להתגבר ומשכימים לעמל היום בשעות בלתי סבירות. היום על הפרק ביקור באגמון קטן שנמצא די קרוב ל-South Ryegate באיזור שנקרא Seyon .הדרך לשם עוברת בחורש של עצי מייפל בשלל צבעי שלכת והמראה עוצר נשימה. האגם עצמו שומם ושקט, וחוץ מאשה אחת עם כלב שחור גדול ונובחני, אנחנו בודדים בשטח. דייויד שוכר סירה לשעה , הגברות מתרצות ומצטרפות והגברים משוויצים בחתירה חובבנית למדי.
מיצינו, ואחרי שמראיינים את אחד מעובדי המקום ממריאים לכיוון עיר המחוז St. Johnsbury. עיירה נחמדה, עם רחוב ראשי מסחרי אחד, הולכים למסעדה תאילנדית וסועדים את ליבנו. במרכז העיר מוצאים חנות ספרים שמגישה גם קפה כמו שצריך והשמחה גדולה. גם הספלים. עושים קצת קניות שם וגם בעיירה נוספת בשם Woodsvill כמדומני, שנמצאת בניו המפשייר, ממש מעבר לפינה. חוזרים הביתה, ארוחת ערב, מרכיבים את הרמקולים החדשים למחשב של רוזי ומתמכרים למוזיקה.
יום חמישי 25/9/2008 וורמונט
השיפוצים בבית משפחת אבלסון, בעיצומם. ארון המטבח מחכה שירכיבו אותו, חדר האורחים נמצא בשלב של שיוף-לפני-צביעה, והאורחים תקועים באמצע כמו... החלטנו לתת למארחים קצת לעסוק בענייניהם הדחופים ויצאנו למישוט באיזור באופן עצמאי. ה-GPS חזר לחיים כבר אתמול כשגילינו שיש עוד שקע מצית בנוסף לההוא ששבק. במסלול הפעם העיירה הקטנה פיצ'הם על בתיה היפים והדרך אליה הסוגה במייפלים כתומים ואדומים, מחלבת קבוט המתמחה בצ'דר ועוד גבינות, ומפעל הגלידות של בן אנד ג'ריז. הניווט עובר בהצלחה יחסית ואנו טועמים גבינות משובחות וגלידות לסירוגין. בלי סופרמרקט ו-WALMART אי אפשר, אז היינו גם שם. היום מסתיים בארוחת ערב טעימה וסוציאלית ביותר אצל פיטר וג'קי, חברים טובים של דייויד ורוזי מהכפר. עוף בלימון, יין אוסטרלי ושיחות על פוליטיקה ופילוסופיה מהווים את המרכיבים העיקריים של הערב. זה נגמר בהזמנה גם למחר. נראה. הצלחנו היום בבוקר לדבר עם חן, נראה שהיא מסתדרת לא רע, וגם אמיר ופטיטה יוצאים כבר ביחד.
יום שישי 26/9/2008 South Ryegate- Shelburne
מזג האויר החליט שמספיק לפנק אותנו, וכפי שחזו החזאים, התחיל הדירזול האפרורי והנפוץ כל כך ברחבי היבשת. שאם לא הוא, איך היו פה כל כך הרבה מים וצמחיה ? אנו מנצלים את מזג האויר הקודר, ובלחצה הפיזי המתון של רוזי, אנו נוסעים לעיירה בשם Shelburne שעל יד ברלינגטון.
יש שם מוזיאון גדול ויפה ובו יש עכשיו תערוכה של מארי קאסאט, חברה של דגה, והיא אומרת שאסור להחמיץ. נו מילא, נסענו, הגענו, אכלנו בייגל בדרך, והסתובבנו ברחבי המוזיאון, בין טיפות הגשם. התערוכה, אומרת מרים המבינה, היא משהו משהו, לא כך חנות המוזיאון (יקר, יקר...) אבל המוזיאון עצמו, כמו כל דבר באמריקה, גדול, אסטתי, מרווח ומאיר פנים לבאים. מסתבר שכל הסדרנים והסדרניות שם, משמשים גם כמדריכים, ושולטים בחומר ובמוצגים לאורך ולרוחב. מרשים.
בדרכנו חזרה עוצרים פה ושם ע"מ לקנות מצרכים לארוחת ערב, שתהיה כנראה חפוזה, כי אנחנו מוזמנים שוב לביתם של פיטר וג'קי כדי לצפות ביחד בעימות הטלויזיוני הראשון בין אובאמה למק'קיין.
בעבודת צוות שלא תבייש שום תוכנית ריאליטי, מוכנת במטבח ארוחת ערב כיד המלך : מרים על השניצלים, רוזי על סלט ירקות וברוקולי מוקרם בפרמזן, ואנוכי על האורז. זוללים בחיפזון ויוצאים לדרך, לצפות בדיבייט. פיטר וג'קי מאירי פנים , אפשר לומר, כרגיל, וגם הכלבה לוסי מכירה אותנו כבר ומקצרת את שלב הנביחות.
העימות מתחיל, ואנחנו נוכחים לדעת (מה שכבר ידענו קודם) שהאוהדים בטריבונה הזאת הם של ברק. פה ושם מסתננת לה קריאת "שקרן" בתגובה לדברי המועמד הרפובליקני, וקריאות של "תתירו את סחר הסמים" מפיו של דייויד. לא ממש הבנתי את ההקשר. אבל אני סתם ישראלי מהקיבוץ, אז למה אתם מצפים ?
הישראלים שבינינו מתקשים להחזיק את העיניים פקוחות, אבל כל דבר טוב סופו להסתיים וגם כאן מגיע סיום. כן, יום קצת ארוך. נפרדים בתודה ובנשיקות, החלפת כתובות הדדית בין מרים לג'קי.
ויאללה הביתה.
שבת 27/9/2008 Portsmouth NH South Ryegate VT-
היום מתחיל בשיחת סקייפ מפתיעה שמגיעה מיוסי ויהודית. זו הפעם הראשונה שהיישום הזה מופעל בנסיבות אמיתיות ובמרחקים גדולים במחשב החדש. אני המומה.
זה עובד וזה כיף. אמריקה.
ארוחת בוקר מאוחרת וממושכת עם דייויד ורוזי מסמנת את הפרידה. על הפרק עולות תוכניות לעתיד של מרים ורוזי בנוגע למאמרים מקצועיים בשטח ההתמחות של רוזי. גם פוליטיקה מוזכרת, אפרופו הצפייה בעימות של אתמול. לא ברור מה שרשרת האסוציאציות, אבל השיחה מובילה גם לסיפור משפחתה של רוזי בזמן המלחמה בבולגריה. יש לי הרגשה שהלהט הקומוניסטי עוד לא כבה אצל רוזי.
פרידה קצרה יחסית ואנו ממריאים. עוד לא סגורים על היעדים להיום, אבל מטרת הביניים היא עיירת סקי ונופש בשם Waterville Vally בניו המפשייר, ששם, על פי השמועה האינטרנטית, מתחולל פסטיבל צ'אודר המלווה בהופעת קאונטרי. אנו מתפתלים בין הרים ויערות צבועים בשלל צבעי השלכת הניו אינגלנדית, משלימים צילומים ואפילו קונים שני בקבוקי סירופ מייפל בבקתה ללא מוכר.
כשמגיעים לאחר כשעה וחצי לעיירה האמורה, הפסטיבל דל המשתתפים כבר בעיצומו, או בעצם כבר לקראת סיום. הצ'אודר המובטח טעים, אבל נשארו רק 3 סוגים מתוך החמישה ולכן אנו מקבלים הנחה על הכרטיסים. מסתובבים קצת כדי להתרשם מהעיירה שנראית ממש כמו בונבוניירה מרוב ליקוק והידור. הצ'אודר, אגב, אם שאלתם, הוא נזיד סמיך ושמנתי המכיל מעדנים ממעדנים שונים, החל בתפוחי אדמה, סוגים שונים של נקניק, פירות ים, פטריות ומה לא. טעים טעים טעים.
מכריזים על יעד חדש, כדי שה-GPS לא יתלונן שלא אומרים לו לאן לנסוע, וממריאים.
מפה לשם, דוהרים בשבילי ובכבישי ניו המפשייר, ומתגלגלים לעיר בשם פורטסמות. לא ממש נסגרנו על איפה לישון, אז מחליטים לשבת בבית קפה ולנסות לדוג משהו באינטרנט. חונים ויושבים ומוצאים את הולידיי אין. גם כן מגלים שהטלפון שלנו חזר לחיים בעקבות התקרבותו למקום ישוב, ועובדה זו נחגגת בשיחה ליואב. שיחת טלפון למרכז ההזמנות של הולידיי אין, עולה לנו כמה דולרים טובים בגלל מרובעותה של הפקידה שחוזרת על כל פרט חמש פעמים ומאייתת כל שם שמונה פעמים. בסוף היא מודיעה שאי אפשר לבצע את ההזמנה בגלל שכתובת בעל כרטיס האשראי אינה באמריקה... נודניקית. הגענו למלון תוך עשר דקות וצ'יקצ'קנו על המקום בלי בעיות.
נחים קצת ויוצאים העירה. כבר מקודם מרים הכריזה שהעיר מוצאת חן בעיניה. נו שויין, היה כדאי לבוא. אם יהיה מזג אויר טוב מחר בבוקר, נרד עוד פעם לעיר, היא נראית נחמדה ביותר.
ערב, יורדים העירה, למרות הגשם, העניינים שוקקים. נכנסים למסעדה בשם FAT BELLY , נראה לא מכופתר מדי, ויש מסכי פלזמה שמראים משחק פוטבול של ה"רד סוקס" אלהים יודע נגד מי. מה זה המשחק הזה בכלל ?
המנות פה בגודל אמריקאי, ואנחנו, שקצת ירוקים בסביבה, עושים טעות ומזמינים מנה לכל אחד.
גם בשביל פרעסערים כמונו זה יותר מדי. שלא לדבר על המלח. הבשר דווקא טעים.
בחזרה למלון והופה חרופה.
יום ראשון 28/9/2008 מפורטסמות לברידג'פורט
ממריאים מפורסמות לדרך המובילה ניו יורקה אם כי לא סגורים עד היכן נגיע היום. עוד בטרם המראה, מוודאים שיש חדר כושר במלון ואני מתחיל את הבוקר בצעידה נמרצת מול הטלויזיה. הנושא החם הוא סופת ההוריקן קייל המתקרבת לחופי מיין. טוב, אז מסתבר שהיא מתחילה לזלוג צפונה, כך שהשד לא ממש נורא. בינתיים ממשיך לטפטף, אבל מי שלא הולך ברגל לא נרטב. ואנחנו לא. המראה הוא אפרורי ומבאס, אבל זה מה יש.
עוברים על פני שדות, עוברים על פני גשרים, וכשנוסעים מהר המרחקים קצרים. אבל אי אפשר לנסוע כל כך הרבה רצוף, אז בודקים איזה מרכז קניות או שניים, ועוצרים מדי פעם לקפה או לאוכל. צריך צריך. לקראת ערב מגיעים לברידג'פורט שבקונטיקט, ומקבלים המחשה איך ההוא הגיע עם ה-GPS לרמאללה. המכשיר האוויל, שבדרך כלל מוביל אותנו בבטחה, מתחרפן בסביבה עירונית ונותן הוראות מוזרות. לפעמים הטקסט הנאמר סותר את המפה המוצגת. אנחנו מוצאים את עצמנו לפתע בלב שכונה שלא ברור אם היא ידידותית או לא. לא נשארנו לברר. מזל שה-GPS יודע איפה זה ההולידיי אין. אגב, כמעט חצי מחיר מפורטסמות...
טל חוזרת ומעודדת לתת פומבי ליומן. נראה, אולי הוא יהפוך לבלוג...
המלון נמצא באיזור מסחרי מת לחלוטין בשעות הלילה, ועוד יום ראשון, אנחנו מבצעים התגנבות יחידים למקדונלד שממול (פיחס) בולסים קציצה, חוזרים למלון, מתנחמים חלקית בבירה בבר המקומי שאף הוא נטוש, מנחמים את הברמן הערירי, וקדימה למיטה. מחר יום עמוס.
יום שני 29/9/2008 ערב ראש השנה, מברידג'פורט לניו יורק
מזג האויר השתפר להחריד, השמש זורחת, שוב אפשר להבחין בצבעים מלבד האפור הקדורני. מסתבר שחדר הכושר במלון, שזה כנראה סטנדרט בהולידיי אין, פתוח 24 שעות, ואני מפצה את עצמי על הזנחת הפעילות בימים האחרונים בהליכה נמרצת על הליכון אמריקאי מסיבי ומשוכלל תוך צפייה בלית ברירה במשחק פוטבול מקומי, אלוהים יודע מי נגד מי ומה החוקים בכלל.
שמים מבטחנו ב-GPS ונוסעים דרום מערבה לכיוון ניו יורק. בדרך מנסים למצוא מקום נורמלי עם קפה, אבל כל מה שנקרה על דרכנו הוא מהז'אנר של דאנקין דונאטס ודומיו. נו מילא, נשתה קפה בניו יורק.
מגיעים לדירה של לוסי ידידתנו, הממתינה לנו כבר בקוצר רוח, פורקים את כל הבאלאגן ונוסעים להחזיר את האוטו. קצת בירבורים, אבל בסוף מגיעים ומזדכים. עוד התברברות בסאבוואי, איך אפשר בלי ? זה שהיינו כמה פעמים בעיר הזו, לא ממש בא לידי ביטוי. נו מילא, חוזרים ללוסי, ואורזים בהיסטריה תיקים קומפקטיים כדי להספיק לרכבת של 3.15 לרונקונקומה לונג איילנד, ששם אמור ניב ידידנו לאסוף אותנו מהתחנה. גם כאן אנו מגלים הצטיינות ביכולת ההתברברות שלנו, וכמו שאפשר לכתוב נוח בשבע שגיאות, אנחנו מתברברים שבע פעמים בשלוש תחנות. אקיצר, את הרכבת של שלוש ורבע כמובן פיספסנו, אבל לא נורא, יש עוד אחת ב-3.55.
המחזה בתחנה הסואנת חביב ומוזר כאחד : כולם יודעים מתי יוצאת הרכבת שלהם, אבל הרציפים לא קבועים, דבר המחייב את הנוסעים לעמוד מול הלוח האלקטרוני, לצפות לדיווח על מספר הרציף ולדהור כמו משוגעים לרציף הרלוונטי ברגע שזה מופיע. אין לנו ברירה אלא להצטרף לארוע הביזארי ולהשתלב בין הילידים.
הרגע מגיע, ואנו שועטים עם העדר (rush hour או לא ?) בתקווה למצוא מקום ישיבה. האגף הנשי במשפחה, זה ללא נטל המזוודות, שוכח את הוראת הפיקוד העליון האומרת "בשום אופן לא לאבד קשר עין" עם האגף הסוחב, ושועט קדימה בחרוף נפש. הסבל האומלל, נותר לבדו על הרציף עם מזוודות וללא אשה ושואל את נפשו למות. ליתר דיוק, מסנן בין שיניו קללות בשפות שונות עם מכנה משותף אחד. אז זה המצב : אני בקרון אחד, עם שני כרטיסים בכיסי, רק לי יש טלפון, ואיני יודע אם אשתי עלתה על הרכבת או לא. אני משער שכן, אבל אין לי דרך לוודא. בטח לא איפה היא נמצאת. עוד דבר : המספר שיש לי פה אינו המספר הרגיל. לה אין את המספר שלי. אפילו אם תשיג טלפון ממישהו, איך תשיג אותי ? טוב, אז אין צורך להתייאש. מסתבר שהשכל שנעדר מחלק א' של הארוע, שב והופיע, יש מאין, בחלק ב', והאשה הקטנה והדוהרת, מאלצת תוך עיקום פרצוף, יהודים טובים היושבים לידה לטלפן עבורה ללוסי, המשמשת אשת הקשר לרגע, מאחר ויש לה את כל מספרי הטלפון. ובא לציון גואל.
ניב מחכה לנו בתחנה והפגישה נרגשת וחמה. אני מתכוון הפגישה ביני לבין מרים. נוסעים לסאות' סטאוקט, אני בטח לא מבטא את זה נכון, השמות פה אינדיאניים זה קשה. הבית נמצא בשכונה סגורה עם שער, בית גדול ומרווח ומסודר כמו בז'ורנאל. כנראה שאורה אשמה בזה, אבל נראה שכל המשפחה היא בעניין של סדר ונקיון. בקיצור תענוג לעיניים. אורה כמו כדור כספית, מבשלת, מכינה, מנקה , מגישה מראיינת ומתראיינת, מביעה את דעתה על דברים מדברים שונים, בלי לנוח לרגע. פצצת אנרגיה.
מגיעים לארוחה. השולחן מתמלא בחברים, משפחה, חברים לעבודה, חברים מהצבא והתנועה (אנחנו) וכמובן בני המשפחה ניב, אורה, הילדים גל, אסף ועומר. ניב מרגיש מחוייבות ללמד את הגויים האורחים קצת יידישקייט, ומנהל סדר ראש השנה בנוסח משולב. האמת היא שגם אנחנו גויים לא קטנים, ולומדים כמה דברים שבבורותנו ולבושתנו לא ידענו עד כה. תודה ניב גם על זה.
הארוחה היא לתפארת המטבח הרב-עדתי, אבל המרק התימני הפותח, עם כפית סחוג כמו שצריך, הוא ללא ספק גולת הכותרת. אבל השולחן מתפוצץ מרוב מנות ואוכל, מעשה ידיה של אורה להתפאר.
נוכחים שם בין השאר, ברכה ומרק, חברים של האלדורים, עם בתם ובנם. מרק שהוא עו"ד במקצועו, מפליא בבדיחותיו, והקהל נשכב על הרצפה ומבקש עוד ועוד. ברכה ומרים מגלות מכרות משותפות ומפליגות בשיחה כמי שגילו אחיות רחוקות ונעלמות. תענוג.
הארוע מתחיל להתפזר ואנחנו נשארים ליד השולחן במטבח, משלימים אינפורמציה ומשלימים עוד חלקי פאזל, איש בחיי רעהו. הרי שנים שלא היינו בקשר ויש הרבה מה לספר. רובנו הרוסים מהיום הארוך, יאללה למיטה.
יום שלישי 30/9/2008 מניב ואורה (לונג איילנד) לניו יורק
היום מתחיל בהליכה ספורטיבית שלי עם ניב ואורה ברחבי השכונה. לא הבאתי בגדים מתאימים ונעליים, אבל אני בכושר טוב, בכלל, אין פה עליות כמו בירושלים אז מה יש בכלל להתלונן ?
סיבוב במרכז הקניות המקומי (יוסי ביקש שאקנה איזה משחק ליובל, בעזרתו של ניב מצאתי את זה) והזוג אלדור מסיענו לאחר כבוד לתחנת הרכבת ברונקונקומה, נפרדים בתודה, ומשם לניו יורק העיר, הפעם בלי לאבד איש את רעותו.
בניו יורק אנו מארגנים פגישה עם גיסתה לעתיד של קיאוי/לילי העונה לשם סאלי, אבל מי יודע, אולי גם לה יש שם אמיתי. אחרי קצת התברברויות באיזור הגרנד סנטרל, אנו מוצאים אותה, או היא אותנו, והחלפת המעטפות תמורת המפתחות מתבצעת בשעה טובה. נוסעים לדירה של לוסי, ומתמקמים אצלה. לוסי כדרכה , יוצאת מעורה כדי שנרגיש בבית. ארוחת ערב. מיטה חמה, ושלל עצות ועזרה ככל שהיא יכולה. אחרי ארוחת ערב, אנו יוצאים שלובי ידיים לכיוון הדירה של קיאוי, זה עשר דקות הליכה, אומרת לוסי. מתנהלים בעצלתיים, ובדרך מקבלים תדריך מפורט על כל החנויות שבסביבה. מגיעים לדירה, והיא באמת נחמדה,הדירה. גם לוסי. אמה מה, אין אינטרנט. נראה מה נעשה. חוזרים לבית של לוסי ולמיטה. שלנו.
יום רביעי 1/10/2008 ניו יורק
היום מתחיל בכביסה בחדר הכביסה של הבניין. מוסד אמריקאי ידוע ומוכר. החדר פה נקי ומסודר והמכונות במצב חדש ותקין. בזמן שהכביסה מתבשלת, אני מנצל את הזמן לעדכון היומן. מקפלים, מתקפלים ומזמינים מונית שתוביל אותנו לדירה ברחוב 85. מתארגנים בדירה ויוצאים לכיוון רחוב 34 כדי לראות מה חדש במייסיס. קונים את כל החנות (שתי חולצות), זוללים בדרך משהו, וחוזרים הביתה. הולכים לבארנס אנד נובל כדי להתחבר לאינטרנט. מסתבר שזה לא חינם ויש כל מיני מעקשים. מנסים בסטארבקס. מסתבר שגם הם שותפים לקנוניה של AT&T . האשה בעצבים והבעל בדיכאון שקט. אסף ברנפלד מחזיר צלצול, נפגשים מחר לקפה. פיליס רובין מחזירה צלצול, נקבעת פגישה ליום ראשון בלונג איילנד. קנינו כרטיס שבועי לכרמלית. אולי מחר נקנה סיטי פאס, כרטיס משולב לכמה חוויות ניו יורקיות. גרייס, החברה של אריק לא מחזירה צלצול. אולי בסוף לא יהיה לאריק אייפון. מה לעשות. עניין האינטרנט מתסכל את כוחותינו עד למאד. טוב, נראה מחר.
יום חמישי 2/10/2008 ניו יורק
היום נפתח בפגישה עם אסף ברנפלד (המכונה ד"ר ברנפלד) שגר פה בסביבה. ליתר דיוק, מטאצ'ן, ניוג'רזי. אסף ידידנו גר פה כבר שלוש שנים, אני חושב, ועובד כצלם טלויזיה בכמה מקומות. כמובן שאנחנו מאחרים קצת, סוף סוף אנחנו תיירים ומותר לנו קצת להתברבר. בית הקפה שאנחנו מובלים אליו (40 על השישית) נחמד מאד והקפה שם מעולה. ממש אירופה. גם המחירים. מחליפים אינפורמציה, מסתחבקים ומלווים את אסף לעבודתו בשדרה החמישית. ממשיכים לכיוון מייסיס (מה חדש ?) והחלק הגברי שבינינו (...) הולך לקנות טלפון לאגף השני במשפחה. נפגשים אחרי שעה בערך, וחוזרים לברייאנט פארק. הבחור מוורייזון, שם קניתי את הטלפון, אומר שבבריאנט פארק יש אינטרנט חופשי. זה עובד ! זה עובד ! מסתבר שהשמועות נכונות ואני מצליח להתחבר חלקית : מושך דואר ואפילו מדבר בסקייפ עם יוסי !!! מהון להון, הזמן מתקדם ומקבלים טלפון מלוסי גרטנר ידידתנו שדי אונסת אותנו לבוא ל92Y- שזה מוסד יהודי ברחוב 92 על לקסינגטון, הארוע שאסור להחמיצו הוא ערב הוקרה לאלי ויזל לכבוד יום הולדתו ה-80. הקהל בחלקו הוא מאותו מחזור ואולי אפילו יותר, ובחלקו תלמידי תיכון לא בהכרח יהודים, ושני ישראלים מירושלים ומארחתם הנחושה. הארוע מאורגן בצורה יוצאת מהכלל : כולם קמים על הרגליים לשירת ההמנון, האמריקאי כמובן, ומנחה השירה הוא... תיאודור ביקל. מרים שאלי ויזל הוא לא ממש ברשימת הבסט-סלר אצלה, מתרגשת מזה עד אובדן החושים. כמעט. הערב נמשך עם קטעי וידאו הכוללים ברכות מנתן שרנסקי, דרך הילארי קלינטון וכלה בריצ'ארד גיר, ומשובץ בקטעי קריאה ומשחק וקטעים מוזיקליים שונים. הכל בטוב טעם ובקיטש אמריקאי, לפי הפרוטוקול המקומי.
בסוף, כמו כל הדברים הטובים, גם הארוע הזה נגמר. מה שטוב, שאלי ויזל עצמו שנקרא בסוף הערב לשאת את דבריו, ידע לקצר ולצמצם את נאומו לדקה וחצי, וגם זה ראוי להערכה.
אנו משרכים את דרכנו, רעבים עד אין קץ, נזירים ממרגוע ונוטפים טללי נעורים עבריים, נפרדים מלוסי ומציפורניה ("אל תשכחו, יש לי כרטיסים לקונצרט ביום שבת") ונכנסים לדיינר שכונתי עם צוות בינלאומי ותפריט כנ"ל. המלצר היווני מביא פסטה איטלקית וכד'. אבל כשרעבים לא מדקדקים בפרטים.
קצת קניות פרוזאיות, קצת מנוחה, והולכים לבדוק את נושא האינטרנט בסטארבאקס. מסתבר שאנשי סטארבקס לא מבינים בשום דבר חוץ מקפה אמריקאי דלוח, ומפנים אותי לברושור של AT&T. שבו מופיע מספר התמיכה של החברה. המוקדנית שם לא ממש עוזרת ושיחת הטלפון היקרה והממושכת נגמרת בלא-כלום. לא מתייאשים ומצליחים להתחבר דרך עמוד הבית של AT&T התחברות חד-פעמית תמורת 4 דולר לשעתיים. אנחנו כל כך מיואשים ולאחר כבוד מושכים מיילים ומתעדכנים בענייני ניו יורק. הערב הוא ערב העימות בין סגני הנשיא המיועדים, ביידן של אובאמה ופאלין של מק'קיין. על ידנו בקפה יושב סטודנט עם לפטופו, וצופה מרותק בעימות. אנחנו לא שומעים את הסאונד כי הוא עם אזניות, אבל מנסים להתיידד ושואלים אותו מי מוביל. נראה לי שהוא חושב שביידן יותר טוב, הייתי צריך לדעת, לפי גוון עורו של הצופה, סביר להניח שהוא מתומכי אובאמה. שמחים באופן יחסי, אנחנו מדדים לכיוון המאורה.
יום שישי 3/10/2008 ניו יורק
מחליטים לקום מוקדם, אבל לא ממש דבקים במימוש. הולכים לארגן סיטי פאס. מעין פנקס הכולל בתוכו כרטיסי כניסה למספר מוזיאונים, למרפסת התצפית באמפייר סטייט בילדינג ולשיט מסביב למנהטן. מבט לשמים והתייעצות עם הגטקעס מובילים למסקנה שהיום לא ממש מתאים לתצפיות ממרומי מגדלים, קצת אפרורי וקריר וסביר להניח שהראות (נשאנוך בלי מלים)לא משהו. טוב, אז נתחיל בגוגנהיים. רוכשים את הפנקס המדובר ונוכחים לדעת שחלק גדול מהבניין של מוזיאון הגוגנהיים סגור לצורך החלפת תצוגות. לא ממש נורא, כי יש תערוכת צילומים מאד יפה בשאר הבניין וגם ציורים של גדולי הקלסיקנים בקומת הקרקע.
התחנה הבאה היא דאונטאון בואך צ'יינה טאון. אנו עושים טעות קרדינלית ובוחרים לנסוע לשם באוטובוס. מסתבר שהמילה "מאסף" הומצאה עבור הקו הזה, ואנו מזדחלים לאיטנו עד לשכונה המיועדת. במקום רבע שעה זה לקח שלושת רבעי. המשימה המוצהרת היא חיפוש אחרי השרימפס המטוגן הזכור למרים מביקוריה הקודמים, אבל בדרך יש מספיק חפצים ועניינים התופשים את העין ואת הארנק, כך שהשרימפס בינתיים מקופח. מאחר והזמן עובר בינתיים וסימני רעב ראשונים מתגלים בקרב כוחותינו (צלעות בולטות ובטן נפוחה), אנו מסתפקים לעת-עתה בברווז צלוי בנוסח סיני כלשהו. הנסיכה מרי אלוניאנט מפגינה אכזבה ומפח, ומוחלט לצאת לחפש את הדבר האמיתי. ואיפה אם לא בצ'לסי, שם התגוררנו בפעם הקודמת שהעיר נכבשה על ידנו ב-2001 ? עולים ויורדים במדרגות הרכבת התחתית עד שרגלינו נשחקות לעייפה וגבינו שחים. ונוחתים לבסוף באיזור האמור. כרגיל לוקח קצת זמן להתאפס על הכיוונים כשיוצאים מבטן האדמה, אבל לבסוף אנו מזהים את היעד ומסתערים על צרור שרצים וורודי זנב שהושלכו על לא עוול בכפם אל השמן הרותח. לא רע ולא יקר, אבל את רצון הנסיכה קצת קשה להגשים, בעיקר בגלל העובדה שזיכרון ומציאות לא תמיד מגיעים לכלל זהות. התחנה הבאה ברייאנט פארק, שם הצלחנו אתמול להתחבר לרשת פתוחה של אינטרנט. מי יודע, אולי גם היום יאיר לנו המזל ?
כוחותינו מזדחלים אל היעד, ולאחר מאמצים מצליחים להתחבר לעולם, לשלוח ולקבל מיילים, ללקט קצת אינפורמציה על עניינים מעניינים שונים, ולטעון את הטלפונים השונים בכסף שייאפשר המשך קשר עם העולם והמשפחה. אגב טעינת הטלפונים ונסיונות ההתחברות השונים לאינטרנט, אני מגיע לתובנה הלא ממש מעודדת כי מי שכספו, זמנו ועצביו יקרים לו, מוטב לו שלא ייעזר במוקדנים השונים של חברות התקשורת למיניהן. האינטיליגנציה שלהם ותושייתם אינם תמיד מהמשובחות, המבטא הבלתי אפשרי שלהם, של בני עשרה עם פלטה בשיניים + מבטא אפרו אמריקאי כבד, ומונחים שרק חברות תקשורת אמריקאיות יודעות להמציא, מזכירים דו שיח בין אילם לחרש במקרה הטוב, ובין איש מאדים לכפית במקרה הפחות טוב. וזאת לאחר שצלחת את כל התפריטים הקוליים שתכליתם להוציא אדם מדעתו בטרם יזכה לנהל שיחה עם בן אנוש שכל תכליתה היא לחייב את כרטיס האשראי שלו בכמה שקלים. סליחה דולרים. כאמור, מרוב עלייה וירידה במדרגות הסאבוואי ומרוב צעידה ברחובות ובשדרות, סובלים כוחותינו, מי משלפוחיות ברגליים וכאבי רגליים וגב, ומי מסתם עייפות על סף עילפון. בשארית כוחותינו אנו זוחלים הביתה, בדרך קונים קצת מצרכי מכולת בגריסטידיס שברחוב 86 ובא לציון גואל. במיטה. לילה טוב.
יום שבת 4/10/2008 ניו יורק
סוף-סוף אני מגשים את האיום התלוי ועומד מעל ראשי המשתתפים בטיול, ומבצע הליכת בוקר נמרצת על גדת האיסט ריבר. לוסי כבר המליצה על הטיילת שמשתרעת ממזרח לפארק ע"ש קארל שורץ (וו שרוקה), ואני נוכח כי המלצתה יש לה על מה להתבסס. הגן מקסים, והטיילת ארוכה ומתפתלת, אם כי ללא עליות, אך למרחקים, ברוך השם, כמו שצריך. ג'וגרים וג'וגריות, בעלי כלבים ושאר חיות, צועדים מולי ואיתי, רובם מחוברים לאזניות אפרפרות לבנות המנתקות אותם מהמימד האקוסטי של הסביבה. האמת שגם אני משתלב באוירה ומאזין לסירוגין לתחנה של מוזיקה קלאסית ולאחרת עם ראפ שחור. במבואות הפארק ע"ש קארל הזכור לטוב, מתארגן שוק אמנים של שבת, הבונים איש את סוכתו ותולים על הקירות הארעיים את התמונות מעשי ידיהם. האויר קריר מעט, אך יש רמזים למזג אויר נחמד. אני מגיע עד לגשר הולכי הרגל שמוביל לאי WARD חוצה אותו הלוך וחזור, והביתה. היום מוקדש לשני אירועים מרכזיים, עלייה לאמפייר סטייט בילדינג, הכלול בפנקס ה-CITY PASS , ובערב קונצרט לפסנתר במטרופוליטן שלשם הזמינה אותנו לוסי הזכורה לטוב שהשיגה כרטיסים. האמפייר גדול ומרשים, חלקו מלוקק ומשוייש, וחלקו מצ'וקמק עקב שיפוצים המלווים בשלטי התנצלות. תעשיית הכסף האמריקאית במיטבה, התיירים הנלהבים עומדים בתורים ארוכים ואפשר לדמיין את צליל המטבעות המשקשק בקופה המתמלאת במהירות. אנחנו עוקפים את תור הכרטיסים ומזדנבים בסופו של תור אחר המוביל למעלית הראשונה, זו של שמונים הקומות הראשונות. נדחסים למעלית ותוך כדקה נמצאים למעלה. המצפה נמצא בקומה ה-86 ולכן יש עוד מעלית. תור, נדחסים, עולים. קצת קריר למעלה, אבל יש לנו מזל, מזג האויר בהיר למדי והראות טובה. שני סיבובים מסביב למצפה, נחרת בוז לעבר חנות המזכרות, והופ, למטה. מטרת הביניים המוצהרת היא ברייאנט פארק שהוכרז באופן רשמי כצינור החמצן שלנו בכל הקשור לאינטרנט ומיילים. מזג האויר עדיין לטובתנו, כך שאפשר לשבת על כוס קפה בפארק, לעדכן ולהתעדכן. חוזרים לדירה כדי לנוח ולהחליף בגדים, ובערב יוצאים כדי לפגוש את לוסי וללכת לקונצרט. מרים שהמדרגות לרכבת התחתית מררו את חייה, מכריזה שמעכשיו רק אוטובוסים. מגיעים למטרופוליטן לפני השעה היעודה, לא אופייני לנו להיות בזמן ובמקום. נפגשים, נשיקות וכל הצרמוניה, ויאללה לקונצרט. זהו רסיטל לפסנתר של הפסנתרן הפולני הצעיר והמוכשר ראפאל בלצ'אץ' (Rafal Blechacz) שזכה בכל מיני תחרויות של המקצוע הזה ובכללן תחרות שופן, והוא מוכשר כשד וזוכה להצלחה אדירה למרות גילו הצעיר (23) ומוצאו הפולני. סתם סתם. האודיטוריום במוזיאון מלא והנגינה מרתקת ומרגשת. אני לא מבין גדול במוזיקה קלאסית ובפסנתרנים, אבל ניכר בהחלט שהביצוע מלוטש מבחינה טכנית , אך מעבר לשלמות טכנית, יש גם נוכחות מחמיאה של אישיותו של המבצע. נפרדים, לאחר כמה הדרנים, מלוסי ומרפאל דנן, והביתה. מחר מתוכננת נסיעה לפיליס וג'וליוס רובין בלונג איילנד. אני עוד צריך לקבל הסבר על הקרבה המשפחתית, ובערב צפויה לנו ארוחת ערב עם ניב ואורה שיבואו העירה.
שתי מילים על ברייאנט פארק : הייתי אומר שיש כאן את תמצית הניו יורקיות בעבורי : גן ירוק באמצע יער של גורדי שחקים מצופי זכוכית, עם שולחנות, כיסאות וספסלים, מזרקה שופעת מים, מדשאה גדולה, קרוסלה אמיתית עם סוסים עולים ויורדים, מספר קיוסקים המוכרים כל מה שצריך בגן ציבורי : החל בקפה , דרך סלטים ומרקים, וכלה בגלידה. בפינה אחת על משטח של חול כבוש משחקים פאטאנק, מעין משחק של ג'ולות מתכת גדולות, והחבורה המשחקת היא כה רב גונית וזחוחה. בפינה אחרת נערכת חתונה על רקע נופו של הפארק. בפינה נוספת יש מעין "חדר קריאה": יש מתקנים עם ספרי קריאה עבור הציבור הרחב, קח, קרא, והשב למדף כשתגמור. ליד שולחן אחד מאכילים זוג מהגרים פקיסטניים את ילדתם הקטנה, ושני מטר לידם יושב בחור ומנגן לעצמו על גיטרה. מעין מדיטציה מוזיקלית. לא רחוק משם, ליד שולחן ירוק מברזל, יושב איש מוזר עם שפם ומנסה להתחבר עם העולם באמצעות מחשב נייד. הכתב על המחשב נראה משונה והוא כותב מימין לשמאל. חשוד, חשוד מאד.
יום ראשון 5/10/2008 ניו יורק רוזלין ניו יורק
משימות להיום : פגישה משפחתית בעקבות ההיסטוריה של מרים, ארוחת ערב עם אורה וניב. הבוקר מתחיל בצעידה סולו בשכונה, ההולכת ונהיית מוכרת. בלילה ירד גשם והכל רטוב ומעט צונן. הפעם אני מכניס טעימות ראשונות מסנטראל פארק למסלול הליכת הבוקר, ומופתע מכמות האנשים שעושים שם ג'וגינג ו/או מטיילים עם כלבם וחיות אחרות. ובאמריקה, כמו באמריקה, הכל גדול. הפארק, העצים, האנשים, המכוניות, הבתים , נייר הטואלט. הכל. אמרתי שכדאי לצאת בזמן כדי לא להחמיץ את הרכבת. מי מקשיב ? עשר דקות איחור גורמות לנו להחמיץ את האוטובוס, אנחנו לוקחים מונית לפן סטיישן, משם יוצאת הרכבת לפורט וושינגטון שבלונג איילנד. אנחנו אמורים לקחת את הרכבת של 12.19 ולרדת במקום שנקרא מנהאסט. שם, אנו מקווים, תמתין לנו פיליס רובין ותאספנו לביתה אשר ברוזלין. אנחנו כבר מתורגלים בעניין ה-LIRR ועומדים מול המסך המרצד מוכנים לזנק ברגע שיופיע מספר הרציף. אפילו הקדמנו קצת בזכות המונית ויש זמן לקצת טיול בחנויות שנמצאות במנהרות הפן-סטיישן המסועפות. נהג המונית שמסיע אותנו פותח במונולוג מתוסכל למדי, שממנו אנו למדים שהנ"ל הוא בכלל שחקן מתוסכל שמחכה לגילויו ע"י מפיק סרטים גדול שיוציאו מאלמוניותו ויזכה את העולם בטוב כשרונו החד-פעמי. בינתיים הוא נאלץ להסתפק בעבודה כנהג מונית בסופי שבוע, וכסטטיסט בסדרות טלויזיה נידחות למחצה ונידחות ביותר. מבחינתנו העיקר הוא שהוא יודע את הדרך למחוז חפצנו הלא הוא פן סטיישן. רכבת, 40 דקות, ובתחנת מנהאסט אכן מחכה לנו פיליס בחיוך והפגישה נרגשת. נוסעים לרוזלין, שם ביתם, ופוגשים את ג'וליוס וגם את ג'ואן אחותה של פיליס. השיחה זורמת בענייני היום, המשפחה והמשפחתולוגיה, והארוע מגיע לשיאו בארוחת צהריים נחמדה ולא גדושה מדי. ג'וליוס כבר בן שמונים ושמונה, איש מתוק ונעים הליכות, מארגן את ארכיון המשפחה ואת עצי היוחסין למיניהם. הבית גדוש בתמונות המשפחה מהדורות השונים, ובהן גם תמונות ממלחמת העולם השנייה, בהן מעניק גנרל אמריקאי עיטור גבורה לג'וליוס על הצטיינותו באחת מ-40 גיחות ההפצצה שביצע כטייס של B-25 בזמן המלחמה. ג''וליוס גם גאה במשפחתו הענפה, בגינה החמודה שהוא מטפח, ובנקודת ההאכלה לציפורים שנמצאת מול החלון, ושבגללה, כך אומרת פיליס, הוא מסרב לעזוב את הבית ולעבור לדירה יותר קטנה ונטולת מדרגות, ההולכות ונהיות מעמסה עבורו. האחיות פיליס וג'ואן חביבות וקושרות שיחה בקלות בכל עניין שהוא, ממשפחה דרך פוליטיקה וציונות, והכל בטבעיות ובנעימות. השיחה זורמת כאילו היינו מודעים מאז ומתמיד, אין בכלל תחושת זרות או מבוכה כפי שלפעמים יש במפגשים מסוג זה. אנחנו ממצים את המפגש תוך הזמנות בסגנון אמריקאי : "תבואו עוד, מתי שאתם רוצים", וזוכים לטרמפ לתחנת הרכבת, לתפוס את הרכבת של 5.17 , שהרי בינתיים קבענו פגישה עם ניב ואורה במסעדה באיסט וילאג'. הנסיעות והמעברים בין הרכבות והאוטובוסים השונים כבר לוקחים לנו פחות זמן, והשיטה מתחילה להיות מובנת. עד כדי כך שאנחנו מקדימים את ניב ואורה שתקועים בפקק אי-שם בדרך למנהטן. המסעדה ששמה TREE דווקא נחמדה, למרות המלצריות הלחוצות, והאוכל טעים. ניב אומר שהמחיר לא מוגזם. אורה כרגיל מלאת אנרגיות ופלפל, ומרים והיא מדסקסות עניינים של יזמות עסקית כגון קייטרינג ודומיו. בודקים את הקינוחים שגם הם בסדר, מקבלים טרמפ "הביתה" ונפרדים. אורה מארגנת לנו את הרצפט של עוגת הסולת הטעימה שהיתה בראש השנה, וגם כתובת של תמרוקים בזול. תודה גם על זה.
יום שני 6/10/2008 ניו יורק
ארוע היסטורי למחצה : כבר יש טלפון לכל הנפשות הפועלות ? סימן שאפשר להתפצל לזמן-מה ולשוטט איש לפי טעמו. העיקרון מנוצל לראשונה, החבירות הולכות למשש בגדים ובדים, והחברים מנצלים את הזמן לגיחה נוספת בחלק אחר של סנטראל פארק, ולישיבה מקוונת בברייאנט פארק חביבנו משכבר. מזג האוויר בהיר ונחמד, אם כי מתחיל כבר להיות קריר כשלא עומדים בשמש. כוחותינו נקראים לסדר, והפעם מסתערים על חנויות לפי אינפורמציה של נאווה. TJ Max זה השם והוא באיזור 18 על 6 או משהו כזה. מסתבר שזה מה שהיה חסר לנו, והשקיות מתחילות להתמלא בבגדים, תיקים ושאר טובין. האגף הרכושני חוגג ומתמוגג, והאגף השני מתנחם בחנות סמוכה ומלאת שטויות אמריקאיות כגון מכונת גילוח לדבלולי ריפוד (יש, באמת יש דבר כזה) ואלפי פירזולים וקישקושים לבית למטבח למוסך ולפח. הזמן של מדידות הבגדים באמת עובר ככה יותר מהר, וקריאת העזרה לקופת ה-TJ מגיעה בדיוק כשאני באמצע בדיקה של מכשיר מהפכני ללישת בצק של פסטה. שמחה והילולה, והקופאי השחרחר ותמיר הקומה מנסה לשכנע אותנו לעשות כרטיס חבר, ושוכח אגב כך להסיר את תוויות ההגנה מפני גניבה מאחד הפריטים. כמובן שמערכת האזעקה מופעלת מיידית תוך דיווח לפנטגון, ל-NYPD ולג'ורג' דבליו, ולאחר שאנו מתקשרים לקונסוליה ולעורך דין, העניין מוסדר. מכאן, חיש-קל לברייאנט פארק, כי השמועה אומרת שיש שם היום קונצרט אופראי של זמרי האופרה של ניו יורק. אנחנו מגיעים לשם, גוררים כיסאות כמו בקיבוץ, ומתיישבים מול הבמה. יחד איתנו צופים בארוע עוד כמה מאות אנשים. אמריקה. סיימנו את מינון התרבות הזה, וכבר נחפזים הביתה כי יש פגישה עם לוסי שחייבת, ממש חייבת להראות לנו עוד כמה פינות שאסור להחמיץ. תחנה ראשונה נמצאת בדאון-טאון, ברודוואי ו-14 אם איני טועה, ושם יש סופרמרקט שמתמחה באוכל טבעי, אורגני, בריא ומה לא. מבחר ענקי של כל מה שטוב, וכמובן יקר. אפשר לקנות שם גם אוכל מוכן ולאכול בקומת הקפיטריה. אנחנו מסתפקים במרק וסודה, תוך אנחות כבדות. משם לוסי לוקחת אותנו לחנות ספרים יוצאת מהכלל בשם STRAND שאפשר למצוא בה הכל בכל מכל כל, ואפילו קצת יותר. למזלם של כל הצדדים, כל זה קורה סמוך לשעת הסגירה, ואנו מבטיחים לעצמנו לחזור בהקדם. משם נגררים ללא מטרה מדוייקת כדי למצוא משהו לאכול, ומגיעים לאחת מהמעטות הפתוחות בשעות כאלה (22.40) ובימים כאלה (שני). אוכלים משהו ומגלים שהמלצרית היא בחורה יהודיה נחמדה שזה-עתה חזרה מישראל במסגרת פרוייקט "תגלית". הסולידריות חוגגת והשמחה גם כן. העוף בסלט שהזמנו דווקא די עגמומי, אבל מה כבר אפשר לדרוש ממנו אחרי יום שלם במקרר ? סבוואי והביתה. לילה טוב.
יום שלישי 7/10/2008 ניו יורק
היום עשינו כלום, או במילים אחרות, ביזבזנו זמן וכסף על קניות, אוכל והסתובבויות לא ממש נחוצות. זה התחיל בהתפצלות בבוקר , בנות למייסי'ס בנים לברייאנט פארק, והמשיך בירידה לכיוון חנות הספרים STRAND שמרים נשבתה בקסמיה עוד אתמול. אני מבלה את הזמן הזה בשיטוטים, ונקלע בסופו של דבר ל-NYU שהיא האוניברסיטה של ניו יורק. הנוף האנושי תוסס וצעיר, אצלם גיל האוניברסיטה הוא שלוש שנים פחות מאיתנו. לפחות. ממש ילדים/ות. משם חוזרים לחנויות הידועות, TJ MAX ומה שמסביב, והתוצאה : מעיל גם בשבילי. עמוסי שקיות נגררים הביתה, יש עימות נוסף הערב בטלויזיה בין אובמה למק'קיין, חייבים לראות. עוד גיחה או שתיים לקנות מים, לחם ושמפו, ואנחנו עם גרעינים ובירה לפני המסך. לא לפני שראינו את הגירסה האמריקאית של "רוקדים עם כוכבים". מה עושים מחר ? עוד לא הוחלט. סביר להניח שנעשה כביסה בבית של לוסי, ואם יהיה מזג אויר טוב, נלך לציין את ערב יום הכיפורים בשייט מסביב למנהטן. נראה.
יום רביעי 8/10/2008 ניו יורק
בבוקר חן מתקשרת כדי לברר איך מבשלים אורז ותפוחי אדמה. אמא ואבא מלמדים בישול באופן בין יבשתי. מסתבר שהשיחה הטלפונית לא ממש בחינם... נו, מה לא עושים כדי שהילדה תוכל לבשל ארוחה כמו שצריך לפני הצום ? צריך גם לחדש את המטרו קארד השבועי שנגמר אתמול. עושים כביסה אצל לוסי בבניין. חדר הכביסה שם סופר דופר, נקי וחדש, אז מה אם צריך ללכת רבע שעה עד לשם עם כל הכביסה ביד ? גם כן קצת יותר זול מהמכבסה בפינה. אחר כך פק"ל ברייאנט פארק כולל התקשרות בסקייפ מיוסי, איזו הפתעה נעימה למרות שיש בעיות עם הקו והשיחה מתנתקת כל הזמן. צהריים במזנון בפינה וקפה על יד, או להיפך, ומחליטים לממש את זכותנו האלמנטארית כתיירים, לשוט במימי צפון אמריקה. ליתר דיוק, יש לנו תלוש בפנקס ה-CITY PASS המאפשר לנו לבחור בין שייט בלילה או ביום מסביב למנהטן. אנחנו מחליטים על לילה, ומתייצבים ברציף 83 , משם אמורה לצאת ההפלגה. בדרך אנו מספיקים לשמוע קצת מהחזרה לקונצרט של המטרופולין אופרה של ניו יורק שאמור להתחיל בשעה 17.30 בברייאנט פארק, אבל אי אפשר לרקוד על יותר מדי חתונות. נסתפק בחזרה . הגענו בזמן ואנחנו ראשונים. ימות המשיח. עולים על הספינה באור אחרון ויוצאים לדרך. מנהטן במלוא הדרה מתגלית מזווית חדשה. העוצמה של המקום מקבלת עוד מימד שאי אפשר לראותו מהיבשה או מהאויר. מנחה השייט, דייויד שמו, שילוב של מורה דרך וסטנד אפיסט, שוזר בהנחייתו הבלתי-נלאית עירבוביה של היסטוריה אמריקאית מכל הזמנים, פוליטיקה, ארכיטקטורה, פילמוגרפיה של אתרים, ובדיחות מקומיות משומשות בצד חדשות , ועוד ככל העולה על רוחו המוטרפת למחצה. הספינה, גדולה למדי וחדשה, צולחת בנחת את ההדסון, ניו ג'רזי מימיננו ומנהטן משמאלנו, החשכה מתחילה להשתלט, ואיתה אורות הכרך הענקי הנשקף אלינו מעל המים ומתוכם. מראה מרהיב ורב עצמה. זה כמו בתמונות, אבל הרבה הרבה הרבה הרבה הרבה הרבה יותר גדול ומרשים כשנמצאים ליד זה, בתוך זה. קצת קשה לשחזר את שטף האינפורמציה הבוקע מלועו של דייויד דנן, כך שניתן לתמונות לדבר, ומי שרוצה להעמיק, מוזמן לעשות את הסיבוב בעצמו. מומלץ. נקודונת שחורה : המיקרופון האלחוטי של הבחור מתנתק כל הזמן ומעצבן פחד. באוטובוס מקבלים שני טלפונים בעת ובעונה אחת : טל מתקשרת מהארץ (שתיים בלילה, השתגעת ?), ולוסי מצלצלת להזמין אותנו לארוחת ערב ביום שבת או ראשון, איך שיהיה נוח. צום קל.
יום חמישי 9/10/2008 יום כיפור, ניו יורק
טוב, אז לבית כנסת לא הלכנו. לא לזה של חב"ד ולא לזה של בית עמנו-אל. שלא ייעלבו. במקום זה החלטנו להעמיד פנים שאנו בני תרבות, וללכת למוזיאון. סולידי. למטרופוליטן. סולידי מאד. התחלנו את היום קצת מאוחר, קצת סידורים וכאלה, אבל כשהגענו למוזיאון (שהוא אחד מהאתרים הכלולים ב-CITY PASS ), נשכחו כל המנהלות, והאמנית שבינינו החלה לשחרר קריאות התפעלות בלתי מבוקרות למחצה. זה משהו אחד לראות ציורים של מאטיס, מודליאני, סוטין, שאגאל, פיקאסו ואו'קיף בבית , מרפרודוקציה או משהו כזה, אבל לעמוד במרחק נגיעה (לא, לא נגענו) מיצירות ששנים הכרנו רק מהספרים. והאוצרות שם בלתי נדלים : מאוספים ענקיים של חפצי אמנות מכל העולם ומכל התקופות, דרך תערוכות קבועות וזמניות של ציירים ואמנים קלאסיים ומודרניים, בכל תחומי האמנות הפלסטית. (כאילו שאני מבין משהו). "לא מספיק יום אחד לכל זה" נאנחת האמנית שלצידי, "צריך שבוע, אולי חודש, מה דעתך שנאריך את השהייה בניו יורק לעוד שבוע ?" טוב, לא מייד נצלצל לאל-על, נחכה קצת. עולים למעלה, על הגג יש מספר פסלי ענק של ג'ף קונס, ועל רקע הנוף הניו יורקי זה מקבל עוד מימד. מזג האויר היום שמשי וחמים, מאד לא אופייני לימים האחרונים שהיו קרירים וסתוויים. יורדים למטה ובדרך נאנחים מול עוד כמה אורגינלים, ויאללה, החוצה. לאן ? לאכול כמובן. וזאת עליכם לדעת, פיינשמקרים שבינינו לא מוכנים להתפטם בג'אנק פוד, אעוזו ביללה, ולכן אנחנו משתרכים שעות ארוכות בין ספקי המזון הרבים כאן מספור, ומכתתים את רגלינו הדוויות מדלי לדיינר ולקפה. בסוף נשברים ונכנסים לדלי עם אוכל יהודי ומלצרים סיניים. שילוב מעורר השתאות. מזמינים מעין סנדוויץ' של בשר כבוש (קורנד ביף) ווהמנה אינה מאכזבת : בין שתי פרוסות לחם קימל נמצא הר ענק של פרוסות בשר כבוש, תענוג לחיך, ומספיק לשניים בקלות. אחד מהשניים נשבר הרבה לפני השני ומשאיר עודפים בצלחת. השני כמובן מגלח את צלחתו עד לא ידע להבדיל בין ברוך ה-BEEF לארור ה-TURKEY . תחנה בלתי נמנעת בברייאנט פארק כדי להתחבר לעולם, ביקור בחנות של ניו באלאנס ממול, ברחוב 42 כדי לקחת משם מסלול טיול רגלי בסנטראל פארק, מרחיבים מעט את השכלתנו בעניין חנויות חרוזים, קצת השלמות ב-דוויין ריד, אוטובוס והביתה. יורדים על גלידה ועל שתייה קרה, כמעט התייבשנו. לא רגילים שכל-כך חם.
יום שישי 10/10/2008 ניו יורק
יום היסטורי לכוחותינו : מחליטים להתפצל : נשים ל-MOMA , גברים Museum of Natural History. טוב אז החלטנו. באמת, אני יוצא לבד לכיוון המוזיאון האמור, ובטרם הספקתי לחגוג את רווקותי החדשה ואת משבי רוח הבוקר החופשית, הטלפון בכיסי רוטט בעצבנות דולרית-משהו, "אני בכניסה למוזיאון שלך, אולי תבוא לפגוש אותי ?". הלכו לי תוכניות ההתפרעות. סה לה ווי. הפלנטריום שוב אינו אותו פלנטריום, הפוחלצים ושלדי הדינוזאורים שאך זה עתה קרצו לי בממזריות, שולחים עוד מבט מזוגג ואדיש לחלל האולמות הענקיים כמי שהדבר אינו נוגע להם כלל. ולמה שייגע? טוב , בעצם, אין לי הרבה מה לראות שם. מעבר לשטחי ההתעניינות המסורתיים שלי, תולדות היקום ומבנהו, מבנה כדור הארץ והתופעות הטקטוניות, כל השאר הוא בעיקר דגמים של חיות בגודל טבעי שנראים כפוחלצים, ואולי הם באמת, שלדים של דינוזאורים ושאר חיות מפחידות כאלה שנכחדו וכאלה שעוד לא. אלה כאלה, אף פעם לא היו מתחביביי הבולטים. טוב, אז לאן עכשיו ? Ground Zero, או בלשון המקומיים, World Trade Center מקום היותם של מגדלי התאומים עד היום שבו התנכל להם האדון א.ב. לאדן, אי אז, בסתיו 2001. למרבה הפליאה אנחנו מגיעים די מהר ברכבת התחתית אל מחוז חפצנו, לא אופייני, הייתי אומר, למתברברים מקצועיים שכמונו. העייפות מתעייפות חצי מטר אחרי שיוצאים ממדרגות התחתית, והטייל הנמרץ סובב לו מסביב לאתר ומצלם קצת וגם צופה בהשתאות. העבודות שם מתנהלות בקצב אמריקאי, מנופים, משאיות, שוטרים מסביב ופועלים מבפנים, אווירה של אקשן בלתי פוסק. ותיירים, כן, מלא תיירים שמצלמים ומצטלמים מכל זווית אפשרית. עשינו V גם על זה, ולאן עכשיו ? "בוא נלך לרחוב 23 אולי יש שם דברים מעניינים". טוב, נלך. דיברתי על בירבורים ? טוב אז יש גם מהעניין הזה : סה"כ היינו צריכים כמה תחנות בסאבוואי, אבל מסתבר שעלינו על האקספרס שאינו עוצר בתחנה שרצינו. מה עושים ? עוברים רכבת לכיוון השני. שוב אין עצירה בתחנה שרצינו. פעם שלישית אנחנו כבר מבינים שצריך רכבת אחרת. כשמסבירים לנו לאט אנחנו מבינים מהר. מפה לשם, מתגלגלים ברחובות, ולפתע, מרים אומרת : "כאן ה-FIT, פה למדתי". איזו שמחה ! וכדי שהשמחה תהיה שלמה, יש מול הבית ספר חנות לחומרים, בדיוק מה שהיא צריכה. צבעים ועניינים שאפשר להשיג רק פה. זה בטוח. אני מנצל את הפירצה הזמנית שהתגלתה בחומת השמירה, ויורד על פרוזן יוגורט עם קצת תות שדה. גם כן מגלה שיש בהמשך הרחוב מוזיאון של בגדים מעוצבים ע"י עילית המעצבים העולמית, וזהו היעד הבלתי מתוכנן הבא. האשה הקטנה והמאושרת מכריזה שזהו היום המאושר בחייה, והיא עוברת לגור פה תיכף ומייד. משתרכים עוד קצת ומאחר והחושך כבר מגלה סימנים של השתלטות, שמים פעמינו לכיוון הבית, הפעם באוטובוסים קצת שונים כדי לגוון : קרוס טאון עם 42 ובשדרה הראשונה עם 15 שמתחיל ליד בניין האו"ם. בדרך אנחנו קולטים מסעדה סינית של טייק אוואי, בדיוק כמו שמרים חלמה עליה עוד מהפעם הקודמת ב-2001. מזמינים שרצים ואיטריות ומדדים הביתה שמחים וטובי לב. גיחה ל"סטארבאקס" ע"מ להתחבר לאינטרנט, מגלה ש-AT&T הסירו את אופציית ההתחברות החד-פעמית מהתפריט שלהם. ההתנכלות אלינו הולכת ונהיית נקודתית. איזה באסה. כפית גלידה ומקלחת חמה ממתיקים את הגלולה. לילה טוב.
יום שבת 11/10/2008 ניו יורק
נושא התקשורת הלא-סדירה מציק למכורים לעניין, כלומר לי, והעובדה שאתמול לא קיבלנו ולא שלחנו מיילים ועידכונים לעולם הצמא למידע, בגלל הקנוניה שבין סטארבאקס ל-AT&T מזיזה לראשית סדר היום את ברייאנט פארק חביבנו. לא לפני שמתקשרים הביתה לילדים לראות מה חדש ואם יש קטסטרופות בשטח. שום חדש חוץ מהעובדה שיואב מצא דירה בקטמונים ומעמיס על גג מכוניתו החבוטה, ספות, ארונות ושאר חפצים כדי לרהט את הנווה החדש. כמובן שההורים נותנים לו הוראות מפורטות מה כדאי ומה לא כדאי לעשות, אבל נראה שהנפש העצמאית תסתדר גם בלי העצות שלנו. בגיל 23 אולי הגיע הזמן. אחרי זאת דוהרים לברייאנט דנן, מעדכנים ומתעדכנים, מספיקים לאבד כרטיס חיוג שקנינו רק אתמול, והולכים לתור אחרי זיבאר'ס האגדי. זהו הדלי/חנות המעדנים המפורסם ביותר בניו יורק, יש שם את כל סוגי הגבינות הנקניקים הסלטים והמאכלים העולים על הדעת. שפע מבלבל עד למאוד. המחירים אמנם לא ממש סוציאליסטיים, אבל לא התיימרנו לקדם את מעמד הפועלים. לא בסיבוב הזה . מרוב שפע, והעובדה שצפוף שם בגלל סוף השבוע, אנחנו נסוגים מהזירה ומוצאים את עצמנו מול הקרנגי הול, עוד אחת מאבני היסוד של העולם התרבותי דהיום. מרים מזכירה שיסמין לוי הופיעה פה. הפסקת צהריים בדיינר עם שם אמריקאי ועובדים הודיים, והביתה, כדי לנוח קצת לפני ארוחת הערב הצפויה עם לוסי. קנינו בקבוק קאווה ושמנו במקרר, לבשנו מחלצות, וקדימה, לרחוב 87 הסמוך שם שוכנת לוסי. הדור-מן מצלצל כדי להכריז על בואנו, כך צריך, אין קול ואין עונה. שוב, 16D , אין תשובה. פעם שלישית, דממה. עולים למעלה ומצלצלים. נאדה. מצלצלים לטלפון בדירה, אין תשובה. לנייד .... יש תשובה , וזועמת. מסתבר שהיתה אי-הבנה בין לוסי למרים עוד אתמול בקשר לסרט שהיינו אמורים לראות ביחד, וגם היינו אמורים להחזיר תשובה בקשר לארוחה היום. שני הדברים נשארו פתוחים, ולוסי שעצביה עומדים במבחן בגלל אמא שלה, שהיא אשה לא קלה, ובגלל אשה נוספת מבוגרת שלוסי מטפלת בה בהתנדבות, חשה נפגעת מחוסר התייחסותנו. עם הפגישה, באה ההתנצלות והמתח ירד, והוחלט, על כוס קאווה צוננת, ללכת למסעדה יפנית לא רחוק משם. היינו צריכים להזדרז כדי שלא ייסגרו לנו, אז לקחנו מונית. המסעדה נחמדה ואסטטית כמו שיפנים יודעים להיות, והאוכל טעים. אבל האוכל הוא הפעם בחשיבות משנית בגלל הארועים שקדמו לו, והאוירה עדיין קצת מתוחה. חוזרים לבית של לוסי, עוד יש קצת קאווה בבקבוק, ושני השיכורים הלא מנומסים מישראל מערים את השארית אל כרסם. השיחה נסבה על ענייני תרבות, מצעד יום קולומבוס הקרב ובא, ספרים וסופרים, מוזיקה, ועל קונצרט של אחד בולגרי שאולי יהיה מחר באחד האולמות של הקרנגי,(הפעם לא נבריז), הנינוחות והפיוס משתלטים על החדר, וגולת הכותרת היא התחבבותנו על התוכים של לוסי, דיירי הבית, שנאותו לכרסם קצת לחם מכף ידנו. לזאת ייקרא פיוס. משתרכים הביתה בעצלתיים ודיכאון של פרידה נוגס בנו נגיסות.
יום ראשון 12/10/2008 ניו יורק
היום מתחיל (בשבילי) בהליכה ספורטיבית ומהירה לאורך הטיילת שעל גדת האיסט ריבר, הפעם המסלול הוא מהפארק ע"ש קארל שורץ לכיוון דרום. אני צועד במרץ עם בקבוק המים בידי, ונוכח לדעת שעשרות הרצים והרצות שעוקפים אותי או רצים מולי, אוכלים אותי בלי מלח. אבל בין כה אני לא מכיר שם אף אחד אז למי איכפת ? אני מגיע עד קוינסבורו ברידג' כמעט, ומקבל עוד הוכחה בשטח שאני נמצא בתוך מעצמה. הגשר והמבנים מסביב לא משאירים מקום לספק. הכל גדול, אפשר לומר גיגנטי. חזרה הביתה, מקלחת, מתארגנים ויוצאים. המטרה המוצהרת : פן סטיישן. זכור לנו שהיתה שם חנות ענקית של KMART אולי משם נוושע. ואכן מוצאים שם כמה דברים ומצפינים לכיוון ברייאנט מיודענו. הדשא הענקי שהיה במרכז הפארק נעלם, ובמקומו החלו לבצבץ סימנים שהולך להיות שם משטח החלקה על קרח. ובאמריקה כמו באמריקה : הכל מהיר ויעיל. לנו זה לא מפריע ואנו מבצעים התחברות לעולם, מיילים וכו', שותים כוס קפה עם טעם אמיתי של קפה (יש ממול), מתענגים על צילומי חתן-כלה בנוסח גן סאקר ומשכנות שאננים, כשלפתע אנחנו שומעים המולה מאחורינו : שולחן מתהפך, סנדויצ'ים על הרצפה, ותינוק ממרר בבכי היסטרי. מסתבר שאיך שהוא נשפך על התינוק קפה חם שהיה על השולחן וההורים המבוהלים, ממוצא מלוכסן, קפצו והפילו הכל על הריצפה. בן רגע נחלצו לעזרתם כל האנשים בסביבה ושפכו מים קרים על התינוק (כולל עבדיכם הנאמנים) והאגדה על האמריקאים המנוכרים התנפצה באחת. איש כיכולתו הגיש עזרה, מי בעצה ומי בבקבוק. מחמם לב. נראה שהכל נגמר בטוב, לא ניכרו סימני כוויה על הקטנצ'יק, וההורים פינו את ההריסות ואת עצמם ונעלמו בערפל הצהריים. אנחנו ממשיכים במסע החיפושים אחר מקומות קניה כדאיים, ותוך כך נקלעים לשוק רמלה שמשתרע לאורך כל השדרה השישית מ-42 וצפונה. כל שני מטר דוכן שווארמה, בסטת תיקים ומשקפי שמש. וחוזר חלילה לאורך שלושה קילומטר. הנשים שבינינו משמשו צעיפי קשמיר מפה ועד פקיסטן, והגברים סחבו שקיות. כמו שצריך. עוד לפני זה קיבלנו הודעה מלוסי שהקונצרט הוא בשעה אחרת ממה שתוכנן והיא לא מתכוונת ללכת, אבל אם אנחנו רוצים ללכת לסרט, היא תשמח. הפעם הייתי אני זה שסוגר עניינים בטלפון , סירבתי בנימוס, לא השארתי מקום לאי-הבנה, אבל אני לא בטוח שמנעתי עלבון. 'צטער. ברקע לכל העניין הולכת ומתבשלת אצלי מעין הצטננות או משהו מהמשפחה, גרון, שיעולים ושאר צרות, ואילו אשתי שסבלה מענייני גב ורגליים, החלימה באורח פלא מכל מדוויה למראה השוק הבלתי-נגמר. נפלאות דרכי האל. בדרך בודקים איך הספאר ריבס אצל הטייקאוואי הסיני. לא רע, לא רע.
יום שני 13/10/2008 ניו יורק
השמועה אומרת וכל ההכנות מאשרות שהיום הוא "יום קולומבוס". לא שאנחנו בדיוק יודעים על מה מדובר, אבל מה שהתפרסם בעיתונים ומעל כל עץ רענן היא העובדה שאיזור השדרה החמישית והרחובות הקרובים יהיו חסומים החל מ-11.30 בבוקר בגלל מצעד שיתקיים שם לרגל היום המשמח. אנחנו מחליטים לצפות בחלק מהמצעד, שהוא חזיון נדיר במקומותינו, ואח"כ להמשיך ל-MOMA שהוא המוזיאון אולי המפורסם ביותר בעולם בתחום זה, לאמנות מודרנית. המצעד אכן מלא תזמורות נוער כאלה ואחרות, משלחות של המשטרה מצפררות באופנועיהן השועטים רצוא ושוב כאילו נכנס בהם השד, ומשאיות ומכוניות עתיקות שהמכנה המשותף של כולם הוא המוצא האיטלקי (???) לא ידענו שקולומבוס היה איטלקי. גם לא ידענו שיש כל כך הרבה אגודות ידידות היסטוריות ממוצא איטלקי. אז מה אם לא ידענו. גם הם לא ידעו עלינו. כאמור, הצצנו, נהנינו והתחפפנו לכיוון ה-MOMA שנמצא במרחק הליכה מהיכן שהיינו. נכנסנו למוזיאון, עמדנו לשווא בתור הלא-נכון, תהינו על נוקשותם של המקומיים בקשר להכנסת תיקים למוזיאון, ועניין הלפטופ המשונה לכשעצמו : אתה חייב להפקיד את התיק במלתחה, אבל אסור שיהיה בו לפטופ. המשתמע מכך הוא שאתה מסתובב כמו אידיוט ברחבי אגפי המוזיאון כשמחשב תחוב לך תחת זרועך. לא נורא, אבל מעצבן. המוזיאון עצמו משאיר את הצופה פעור פה לנוכח היצירות הרבות והמעניינות והגיוון הרב בסוגי העבודות. האמנים שבינינו שואבים השראה ממראה עיניהם ונשבעים בנקיטת חפץ כי כשיחזרו ארצה, לא יקומו משולחן העבודה. שיהיה. מיצינו גם את זה, אם כי לא ראינו את הכל, וגיחה קצרה לברייאנט להתחברות והתעדכנות. יש קצת קשיי תקשורת עם האינטרנט של הגן, ככה זה תמיד כשיש מזג אויר טוב , העומס עושה את שלו. הולכים להשלים קניות באיזור של זייבאר'ס ואח"כ באיזור 34 . יאללה הביתה.
יום שלישי 14/10/2008 ניו יורק
ויהי ערב ויהי בוקר יום שלישי. חייבים לקנות מזוודות. למה ? ככה. ומכיוון שאין לנו WALMART במנהטן, וההוא עם השפם לא הסכים שנשכור אוטו ליום אחד כדי לחפש WALMART, מוצאים תחליף בדמות Kmart אשר נציגותו המרשימה מתנוססת על פני שלוש קומות בפן סטיישן. קנינו. הולכים לנו ברחובות מנהטן והמזוודה בעקבותינו. עוצרים ליד חנות ספרים כדי לקנות איזה ספר, מתברר שהספר שחיפשנו אזל אצלם, אבל התבוננות בחלון הראווה של החנות מגלה שלט ובו נאמר שהקונים הראשונים של הדיסק החדש של יו יו מא, הצ'לן המפורסם, יקבלו חינם כרטיסים לקונצרט עם הכוכב הנ"ל בקרנגי הול. נו בטח כבר לא נשארו כרטיסים, אנחנו נוהמים בפסימיות אופיינית, "בוא ננסה" כך האשה, "מה כבר יש להפסיד ?" שאנחנו נפספס משהו שמחלקים חינם ? האמת היא שכמה ימים לפני כן ראינו קטע של יו יו מא בטלויזיה וגברת אלוני התלהבה ממנו ביותר. נכנסנו, שאלנו, ואחרי כמה דקות מצאנו את הבחורה שיודעת את התשובה : כן יש שני כרטיסים לכל רוכש דיסק לקונצרט הערב, אבל מה, זה מוגבל לזוג כרטיסים למשפחה, רצינו להזמין את לוסי ולא נהיה. ניסינו את כוחנו גם בחנות שניה של אותה רשת, את הספר "חיי שניים" של ויקראם סת אמנם מצאנו, אבל הסיפור של הכרטיסים לקונצרט הסתבך, אז עזבנו. בדרך הביתה עברנו עם האוטובוס ליד מרכז האו"ם, בפעם הראשונה בשעות האור, ראינו את כל הדגלים, גם את שלנו שהיה די בסוף ומוסתר ע"י כמה עצים. אנטישמים. עושים טלפון למוניות כרמל כדי להזמין הסעה לשדה התעופה למחר. קובעים ל-11.30. גם כן קובעים פגישה עם קייאוי דונג משכירת הדירה לשעה 9.30 כדי לסגור את עניין הפקדון והמפתחות . ארוחת הצהריים היא מסיבת פרידה מהפנקייקים והבייקון אנד אג, בדיינר פינתי, אחד ממיליון שיש פה בסביבה. טוב, ננוח קצת עד הערב כדי שלא ננקר בקונצרט. ויהי צהריים ויהי ערב, לובשים מחלצות, אני בז'קט, ואשתי עם הצעיף החגיגי ונעלי ניו באלאנס שחורות, שיא האופנה של שנות התשעים בירושלים, ויאללה בלימוזינה להופעה. נדמה לכם. שני אוטובוסים ואנחנו בקרנגי. מחכים קצת בחוץ בתוך קהל מגוון, וכשהדלתות נפתחות ואנו עולים במעלית לקומה האחרונה, שם נמצא יציענו, נגלה לעינינו מחזה הלקוח מהסרטים. הקרנגי הוא אולם ענקי בסגנון קלאסי, עם 4-5 יציעים בגובה מפחיד למדי, הכל מצופה קטיפה אדומה והפיתוחים על התקרה והקירות מוזהבים. ואנחנו עם הניו באלאנס , הנזלת שלי ההולכת ומתגברת בצד השיעולים השחפניים משהו, והטישואים ההולכים ואוזלים, כולל הימ"ח של מרים. לפני הקונצרט נושאים דברי ברכה יו"ר סוני וראש העיר ניו יורק האדון בלומברג. התזמורת היא הפילהרמונית של חברת "סוני", שהיא תזמורת חובבים בעיקרון, של עובדי החברה, שחציים, כך אומרים, מהנדסים.. הלוואי עלינו חובבנות שכזו. נגינה מקצועית ומלוטשת כמו שיפנים יודעים לעשות. האדון מא לוקח חלק רק בפלח האמצעי של הקונצרט שהוא יצירה של דבורז'אק. אין מה להתלונן גם על שאר החלקים, ואכן בסיום הקהל דורש הדרן ומקבל. לידנו בקהל יושבים , בין השאר, כמה נזירים טיבטיים מגולחים ולובשים גלימות אדומות. מעניין. שוב הביתה, באוטובוס, אלא מה ? מתחילים לארוז את הקומבינות של מחר וקובעים השכמה מוקדמת. לילה טוב.
יום חמישי 15/10/2008 ניו יורק תל אביב ירושלים פרק הסיום או סיום הפרק
אנחנו הופכים באחת למשפחה מרובת מזוודות, כשעיקר תוכן המזוודות הוא מזוודות אחרות. משלימים בבוקר את הדרוש השלמה, אריזות וכו' ומצפים בכליון עיניים לבואה של בעלת הבית שלנו. הנ"ל מגיעה קצת באיחור, אבל למי איכפת. היא מגיעה עם החתן המיועד שבא לשמור שלא יקרו דברים רעים, והשיחה איתם מתגלגלת וידידותית. שני אנשים סימפטיים, חרוצים ונעימי הליכות ממוצא סיני. מסתבר שכל נסיונות ההגייה שלי את שמה של QIAOYI היו מצחיקים ובכיוון הלא נכון, אבל היא כבר רגילה לזה ולכן מצאה לעצמה שם שאנשים מערביים יוכלו לעכל ביתר קלות : לילי. מחליפים כסף פיקדון במפתח ומבטיחים לנסות להיפגש אי-שם בעתיד. הנהג הרומני של מוניות "כרמל" מגיע בזמן ועם בגאז' גדול ואנו מפליגים ניו ארקה עם תחנה ברחוב 87 לומר שלום אחרון ללוסי. עניין הטיסה עובר בשגרתיות, השבח לאל , מלבד העובדה שהסבל, הנהג, הנווט, סוכן- הנסיעות, וגם אחד המטיילים, כולם חטפו הצטננות כזאת שחיסלה את כל כמות הטישואים במטוס. למזלם, היה במטוס גם יוזם הטיול והבנקאי, שהקפידו על אספקה טרייה של החומר הסופגני היקר ההוא. אם אל-על היא ההכנה הנפשית לחזרה ארצה, הלא שהשם המתאים לצורת הנהיגה של נהג המונית לירושלים הוא Shock Treatment, ולחסידי נירה, "התערבות חד-פעמית" . אין לך יותר קונטרסטי לאמריקה מזה : זריקת המזוודות בתא המטען, הנהיגה הפרועה והאגרסיבית ושיחת הטלפון עם האשה : " אם עוצר אותך שוטר, תגידי שאין טסט כי הטסטר נתן ארכה לתקן כמה דברים".
מאמץ אחרון לפני ירושלים, כמו ששרנו מגונדר לחרטום, הסבלים מניפים את המטען במרומי הביאליק, ושם מחכה לנו דירה נקייה ומתוקתקת, עם פרחים, בלונים וכרזות, מעשה ידיה של חן להתפאר. תענוג. חן ואני מחליפים חיידקים אמריקאיים וישראליים ומניחים את היסוד לזן חדש ומשובח של מחוללי שפעת. שלא תגידו שלא הזהרנו אתכם.
IT'S GOOD TO BE BACK HOME , בבית זה הכי כיף בעולם.
תמונות המתאימות לשורות שלמעלה ניתן למצוא ב כתובות הבאות :http://picasaweb.google.com/avial111/4#
http://picasaweb.google.com/avial111/3#
http://picasaweb.google.com/avial111/GfyVmK?authkey=NRJWi0ZcyN4#
ו- http://picasaweb.google.com/avial111/GfyVmK02#
